@אריק כתב במה יהיה עם המוזיקאים המתחילים:
אבל בסוף כשאורח בא לאירוע עפ"י רוב הוא מחפש שואו ואש על הבמה,מעבר לרמה המקצועית.
-לא מדוייק.
כי בסוף אנשים גם מי שלא מבין, יודע להרגיש בסעודה, האם הקלידן מחליף כל דקה סאונד, כי הוא מרגיש שהוא לא מצליח למלא את החלל בצורה נעימה, והאם המילוי במקצב ביד ימין בקטעים הכי מפוצצים הוא מקפיץ או סתם בלגן וחוסר יציבות על הקלידים.
בנוסף- יש עוד עניין שקשור למה ש @SHLNX דיבר עליו, שבאירוע צריך לדעת להרגיש את הקהל, וזה מאד קשה!!
לצורך העניין בקבל"פ-לדעת מתי פסנתר ומתי סטרינג.
בדאנס קטרון מתי למלאות בבראס ומתי בדיטון
בדאנסים מתי לבחור ואיזה סוגי צלילים וסוגי מילוי, מתי מלודיה ומתי הרמוניה וכו’…והרבה נופלים בזה!
@Studio-Bit כתב במה יהיה עם המוזיקאים המתחילים:
לדעתי זו גם אחת הבעיות הבולטות בעולם המוזיקה אצלינו הנטייה של כל אחד להיות משוכנע שהוא הטוב ביותר תוך ביטול של אחרים. (יש לי תאוריה מאיפה זה מגיע אבל זה לא לעכשיו)
אני יגיד את דעתי.
כל מי שיבקר בבתי חולים ברמה גבוהה בארץ יגלה דבר מאד מענין, שיש פער בין ההתנהלות של הרופאים המתמחים לבין הפרופסורים.
רופא מתמחה הוא תמיד מאד החלטי, ומתנהל לפי פרוטוקול קשוח… ‘‘לא עושים X במצב Y ‘’ ואם תשאל אותו ‘‘אבל למה’’… הוא יענה ‘‘ככה הכללים’’ ויתעצבן.
לעומת זאת פרופסורים הם הרבה יותר נינוחים ופתוחים לשמוע רעינונות
‘‘אמנם לא עושים X במצב Y ,אבל במצב הנוכמי מה כבר יכול לקרות?, ננסה…’’
והסיבה חזה היא כפולה
ראשית- הפרופסור בדרך כלל מרגיש בנח לקח סיכונים ו’‘לצאת מאזור הנוחות’’ כי הוא מרגיש בטוח ביכולתיו במאה אחוזים, ולעומת זאת הרופא המתמחה קצת פחות בטוח בזה…
שנית-וזה נגזר מהעניין הקודם-הפרופסור לא חושב שהקשבה לצורכי המטופל ולרעינות/שגעונות שלו זה מוריד מה’‘סמכות’’ שלו כרופא, המתמחה מרגיש איום על הסמכות שלו, (כי בתוך תוכו הוא גם חושב שיש לו חוסרים במידע)
וככל שאתה יודע, - אתה יודע כמה אתה לא יודע.
וזה העניין גם כאן.