בודד? כואב? תפסיקו לכתוב שטויות, ותראו את זה!

[הגיטריסט]

טוב חברה, די בוער לי. אני חייב לומר משהו.
יש טעות אחת שכל מתחיל (האמת לאו דווקא מתחילים…) עושה והיא הורסת את הכנות בשירים. ולא, זה לא החרוזים הרופפים או תיאורים שמרגישים כאילו מנסים להראות חכם. זה משהו יותר עמוק. שכותבים מילים מופשטות במקום להראות את העולם כמו שהוא באמת.

תחשבו על זה: “אני בודד” או “זה כואב”.
ווההאו, תודה… עכשיו אנחנו יודעים שאתם עצובים.

די, באמת. תתאפסו!!
המוח שלנו לא נדלק ממילים כלליות, הוא רוצה חוויה. משהו שהוא יכול לראות, לשמוע, להריח, לגעת בו.

ופה נכנס ‘דימוי קונקרטי’, דימוי קונקרטי זה אומר לדמות מילה למשהו ממשי, לא סתם לומר מילה מופשטת אלא לתאר את הרגש ולהסביר אותו יותר.

עכשיו, למה דימוי קונקרטי עובד יותר? כי הוא נותן למאזין להרגיש את הרגש בעצמו, במקום שדוחפים לו אותו בכוח לראש (כמו שהמון המון טועים ועושים).

למשל במקום לכתוב “הקשר בינינו מת” (שזה נקרא מופשט). נכתוב “הטלפון השתתק כמו אבן”. פתאום אנחנו רואים את השתיקה. מרגישים במשקלה.

במקום לכתוב “אני מתגעגע”, נכתוב “ריח הקפה שלך עדיין תלוי באוויר”.
פתאום המאזין יריח את הספל הריק – והגעגוע הופך להיות מורגש.

קחו מילה מופשטת – כמו “בודד”, “כואב”, “מתגעגע”. ותשאלו את עצמכם: “איך הרגש הזה נראה בעולם הפיזי? מה אני רואה, שומע, מריח או נוגע בו עכשיו?” ואז תחליפו את המופשט בחפץ, מקום או פעולה.

Spoiler

אה, סליחה על הקפיצה אבל כמו שרובכם כבר מכירים אותי אני כותב בצורת זרימה ולא מסתכל אחורה, וקפצו לי פשוט עוד שני הברקות חמודות, אז הנה לכם:

“הזמן עבר לאט” - “המחוגים זחלו כמו שבלולים על השעון”.
“אני אבוד” - “אני עומד בצומת דרכים עם מפה הפוכה ביד”.

אז תכלס’, הסוד הוא שכשאתם מתארים תסמינים של הרגש ולא את הרגש עצמו אתם מרוויחים שני דברים,
אחד, אתם נשמעים אותנטיים, שתיים (איך אומרים שניים או שתיים?, לא משנה… נלך על שתיים אין לי כח למחוק…) ומאפשרים למאזין להכניס את החוויה שלו על התמונה שאתם רוצים להעביר כמסר.

וכמו תמיד(, איך לא.) משפט חובה:
“כי בסוף, מוזיקה זה לא להסביר רגשות. זה לבנות עולם שאפשר ללכת בו ברגליים.”
__
בהצלחה!!
וסליחה שהייתי קצת נסער בהתחלה…
זה היה יותר בקטע של להדליק אתכם נראה לי

[יצחק 1]

@הגיטריסט כל מילה!!